השופט א' גרוניס:
1. בפנינו עתירה התוקפת החלטה של ממשלת ישראל מיום 31.10.2010.
ההחלטה העומדת במרכז העתירה היא החלטה 2371 של הממשלה ה-32 העצמה ופיתוח של העיר לוד (31.10.2010) (להלן - החלטת הממשלה). בהחלטה זו, הכריזה הממשלה על העיר לוד כיישוב בעל עדיפות לאומית וכן החליטה ליזום תכנית ממשלתית ביחס לעיר לוד, בהתאם לעקרונות שפורטו בהחלטה. זאת, על רקע מצבה הקשה של העיר לוד אשר הפכה "לחצר האחורית של גוש דן" (עמ' 1 לדברי ההסבר להחלטת הממשלה). החלטת הממשלה מתפרסת על פני שמונה עמודים מודפסים, ונושאת סעיפים רבים הנוגעים לנושאים שונים ובהם העצמת האוכלוסייה האזרחית בעיר לוד; הסדרה ושיקום של שכונות בעיר; והיבטים מתחומי התחבורה, התיירות והחינוך בעיר. העתירה מופנית נגד סעיף א(4) להחלטת הממשלה. בסעיף זה הורתה הממשלה לשר הפנים ולגורמים נוספים לגבש תכנית אכיפה בתחום הבנייה הבלתי חוקית בעיר לוד והסגות הגבול בעיר, ולהתחיל בביצועה של התכנית. בהקשר זה, הורתה הממשלה למשרד הבינוי והשיכון לבצע, בהתאם לצורך, "פינויים שאינם כלכליים בתחומי העיר". עוד קבעה הממשלה, כי משרד הבינוי והשיכון "יקצה לטובת נושא זה מנהל פינויים" שיפעל בסיוע גורמים שונים לצורך ביצוע פעולות אכיפה במקרקעין בעיר. כמו כן נקבע, כי משרד האוצר יעביר לצורך פעולות הפינוי סכום של 40 מיליון ש"ח בשנים 2013-2010.
2. העתירה הוגשה ביום 26.12.2010 על-ידי שבעים וחמישה עותרים. נתאר את האופן בו מציגים עצמם העותרים בעתירה. העותרת 1, הינה עמותה רשומה העוסקת בענייני תכנון ובנייה וצדק חלוקתי. העותרים 37-2, הם תושבים ערביים מלוד הטוענים כי בתי מגורים של קרובי משפחותיהם "[]ייהרסו ויפונו לפי החלטת הממשלה". עותרים 49-38, הם בני משפחת אבו עיד. עותרים אלה מציינים, כי ביום 13.12.2010 נהרסו ופונו בתי המגורים שלהם בעיר לוד. יודגש, כי בעתירה לא מפרטים העותרים 49-38 את ההליכים שקדמו לפעולות ההריסה והפינוי, אך מקריאת העתירה ניתן להבין כאילו פעולות אלה בוצעו בעקבות החלטת הממשלה העומדת במוקד העתירה. עותרים 75-50 מציגים עצמם כתושבים ערביים מלוד, המתגוררים בבתים "שנבנו ללא היתר ו/או בטענה להסגת גבול...". הם מדגישים, כי הוצאו בעניינם צווי הריסה ופינוי, ולגישתם ביצוע התכנית נשוא החלטת הממשלה יותיר אותם ואת בני משפחותיהם ללא קורת גג. זאת, "בדיוק כפי שקרה עם משפחת אבו עיד". עתה נתאר בקצרה, את הטענות המועלות בעתירה נגד החלטת הממשלה. חלק מהטענות נוגעות להליך קבלת ההחלטה. לטענת העותרים, בפני הממשלה לא עמדו כל הנתונים הצריכים לעניין בטרם נתקבלה ההחלטה. כמו כן, מלינים העותרים על כך שלא ניתנה להם זכות טיעון בפני הממשלה. הטענות האחרות של העותרים נוגעות לתוכן ההסדר שנקבע בסעיף א(4) להחלטת הממשלה. לטענת העותרים, מדובר בהסדר המפלה את תושביה הערביים של העיר לוד. עוד נטען, כי ההסדר אינו סביר ואינו מידתי, ועומד בניגוד להוראות חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009. זאת, בכל הנוגע לאופן בו ניתן להכריז על יישוב כבעל עדיפות לאומית.
תגובה מנומקת ומפורטת לעתירה הוגשה על-ידי המשיבים 8-1 (ממשלת ישראל ומשרדי ממשלה, משטרת ישראל ומינהל מקרקעי ישראל). בתגובתם טענו המשיבים 8-1 (להלן - המשיבים), כי קיימים טעמים רבים המצדיקים את דחייתה של העתירה על הסף. כמו-כן טענו המשיבים, כי יש לדחות את העתירה אף לגופה. יצוין, כי טענות דומות לאלה שהועלו על-ידי המשיבים נטענו על-ידי המשיבה 9 (עיריית לוד) בתגובה נפרדת שהוגשה מטעמה.
3. בפנינו מקרה מובהק המצדיק דחייה על הסף של עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. נתאר בקיצור את הטעמים לכך. תחילה נציין, כי טענותיהם של העותרים נגד החלטת הממשלה הועלו לראשונה במסגרת העתירה דנא. היינו, העותרים לא פנו כלל אל המשיבים לפני שהגישו את העתירה. כלל בסיסי הוא, כי בטרם הגשת עתירה לבית משפט זה, על העותר למצות את ההליכים מול הרשות המינהלית הרלוונטית. נראה, כי הטעמים העומדים ביסודו של כלל זה מתקיימים במלואם במקרה שבפנינו. כך, בניסיון להדוף את טענות העותרים, הגישו המשיבים תגובות המשתרעות על פני עשרות עמודים. ברור, שהכנת התגובות הצריכה זמן רב והשקעת משאבים לא מבוטלים מצד המשיבים ופרקליטיהם. אילו היו העותרים פונים אל המשיבים לפני שהגישו את העתירה, ייתכן בהחלט שהיה בכך כדי להוביל לאי הגשת העתירה, ולמצער, למיקוד ולצמצום יריעת המחלוקת (ראו, בג"ץ 7823/10 תנועת יש גבול נ' הוועדה המייעצת למינויים לתפקידים בכירים, פיסקה 6 (טרם פורסם, 18.1.2011)). כך, ייתכן ולא היה נוצר צורך, מצד המשיבים, בהכנת תגובות ארוכות ומפורטות לעתירה. ייתכן, שאילו פנו העותרים אל המשיבים לפני הגשת העתירה, אף היה נחסך זמן שיפוטי יקר ערך. התנהלות זו של העותרים מצדיקה את דחייתה של העתירה על הסף.
4. פגם יסודי נוסף בו לוקה העתירה נובע מכך שהעותרים לא הציגו בפני בית משפט זה תמונה עובדתית מלאה ומדויקת. זאת, בכל הנוגע לרקע שהוביל לפינויים של העותרים 49-38 מבתיהם בלוד. כפי שצוין, מן העתירה ניתן להבין כי פינויים של עותרים אלה, בחודש דצמבר 2010, היה תולדה של החלטת הממשלה. העותרים מדגישים בהקשר זה במפורש, כי "בעקבות אותה החלטה, נהרסו שבעת בתיהם של משפחת אבו עיד ביום 13.12.2010, דבר שהזמין את העותרים להעמיד את שאלת חוקיות ההחלטה שגורמת להרס המוני, להכרעתו של בית המשפט הנכבד" (סעיף 24 לעתירה; ההדגשה הוספה - א' ג'). היינו, הרושם מקריאת העתירה הוא, כי עד להחלטת הממשלה לא עמד כלל על הפרק פינויים של העותרים 49-38, וכי ההליך במסגרתו בוצע הפינוי והריסת הבתים הותנע רק בעקבות החלטת הממשלה. אך מתגובת המשיבים לעתירה מתברר, כי העותרים נמנעו מלציין, ולו ברמז, כי כבר לפני כ-18 שנים (!!) ניתן פסק-דין לפינוים של בני משפחת אבו עיד, וכי מאז נקטו הם הליכים רבים בניסיון לעכב את ביצוע הפינוי. מתגובת המשיבים אף עולה, כי בקשתם האחרונה של בני משפחת אבו עיד לעכב את פינויים, נדונה ונדחתה על ידי בית המשפט המחוזי מרכז בחודש אוגוסט 2010 (גם נתון זה לא נזכר בעתירה). הנה כי כן, העותרים נמנעו מלציין, כי הליכי הפינוי וההריסה בעניינם התבררו בפני ערכאות שיפוט רבות, והתנהלו בלא כל קשר להחלטת הממשלה. מדובר בפגם היורד לשורשה של העתירה, אשר אף עולה כדי חוסר נקיון כפיים. ברי, כי פגם כזה עשוי להצדיק דחייתה של עתירה על הסף (ראו והשוו, בג"ץ 421/86 אשכנזי נ' שר התחבורה, פ"ד מא(1) 409 (1987); בג"ץ 4047/05 פרחי נ' שר הפנים, פיסקה 4 (לא פורסם, 28.6.2005)). לכך יש להוסיף את העובדה, שלעותרים עומד סעד חלופי לבירור טענותיהם. כל מטרתה של העתירה דנא הינה למנוע הליכי פינוי והריסת בתים בשטח העיר לוד. העותרים 75-50 אף מציינים במפורש, כי הוצאו נגדם צווי הריסה ופינוי. דא עקא, טענות המופנות נגד ביצוע צווים מכוח חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, יש להפנות לבתי המשפט ה"רגילים", ולא לבית המשפט הגבוה לצדק (ראו למשל, בג"ץ 2520/05 בשארה נ' לופליאנסקי, פיסקה 3 (לא פורסם, 10.10.2005)). אין כל סיבה שבית משפט זה ידון בטענות הנוגעות לצווי פינוי והריסה פרטניים, כאשר עומד לעותר סעד חלופי לפי הכללים שנקבעו בחוק או לאחר שהעותר מיצה את אפשרויות ההשגה בפני בתי המשפט האחרים. גם מטעם זה, יש לדחות את העתירה דנא על הסף.
5. עתה נתייחס, לטענת העותרים כי החלטת הממשלה עלולה לסכן את הסדר הציבורי. העותרים טוענים בהקשר זה, כי "ביצוע הריסות ופינויים המוני לפי ההחלטה עלול לסכן את הסדר הציבור[י] באופן ממשי" (סעיף 54 לעתירה). העותרים אף מפנים לאירועים שהתרחשו ביישוב אחר בישראל, בעקבות ביצוע צווי הריסה ופינוי, בהם הופר הסדר הציבורי בדרך של ידויי אבנים, השלכת נפצים, הבערת צמיגים, ועוד. לטענת העותרים, "ברור מה יהיה המצב בלוד ובקרב הציבור הערבי בכלל כאשר תבצע המדינה הריסות בהיקף נרחב בעיר לוד. ברור גם, מה תהיה העלות לגיוס כוחות המשטרה למבצעי הביצוע..." (סעיף 62 לעתירה). טענות אלה של העותרים מרמזות, שאם לא תתקבלנה טענותיהם קיים חשש שמא יבוצעו מעשי אלימות מצד ציבור שמתוכו באים העותרים. על טענות אלה יש להצר. ככלל, אין זה מן הראוי שבעתירה המוגשת לבית משפט זה תועלנה טענות המרמזות על מעשי אלימות מצד ציבור שאליו משתייך העותר. בצדק מציינים המשיבים, כי לא היה מקום לעשות במקרה דנא שימוש בטענות מסוג זה (השוו, בג"ץ 8988/06 משי זהב נ' מפקד מחוז ירושלים, פיסקה 11 (טרם פורסם, 27.12.2006)). בסיום הדברים יודגש, כי טענות העותרים מתמקדות, כאמור, בסעיף א(4) להחלטת הממשלה, אך מתעלמות מסעיפים רבים בהחלטה אשר לא יכול להיות חולק שמטרתן לשפר את מצבה של העיר לוד ולהיטיב עם כלל תושביה. זאת, בתחומים רבים ומגוונים, ובין היתר בדרך של הכשרת בנייה בלתי חוקית. עניין זה נזכר בסעיפים ד(21-19) להחלטת הממשלה. מסעיפים אלה עולה כי הממשלה מבקשת לקדם הליכי תכנון משמעותיים בתחומי העיר. קשה להבין, איפוא, על מה יצא קצפם של העותרים ביחס להחלטת הממשלה (בפרט לאחר שהתברר כי צווי ההריסה והפינוי הנוגעים אליהם אינם תולדה של החלטת הממשלה). בצדק מציינים המשיבים, כי בחינת החלטת הממשלה בכללותה מלמדת שלצד פעולות האכיפה שמבקשת הממשלה לקדם, התחשבה הממשלה אף בצורך להכשיר חלק מהבנייה הבלתי-חוקית הקיימת וכי בכוונת הרשויות לפעול לקידום הליכי התכנון בעיר לוד.
6. מטעמים אלה החלטנו לדחות את העתירה על הסף. העותרים ישלמו למשיבים 8-1 שכר טרחת עורך דין בסך 4,000 ש"ח, וסכום זהה ישולם למשיבה 9.
ניתן היום, י"ב אדר א' התשע"א (16.2.2011).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. הג/גק
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il